במקרים בהם בני זוג מתגרשים בהסכמה ועורכים הסכם גירושין ביחד, ברוב המקרים הם ידאגו לרווחת ילדיהם ויסדירו באופן הוגן את זמני השהייה של הילדים בין ההורים. מאמר זה עוסק בהורים העוברים תהליך גירושין שלא מתוך הסכמה ובהתערבות של בית המשפט.
מה קורה כאשר בני זוג מתגרשים תוך מלחמה מתמדת האחד בשניה?
יש שני נושאים עיקריים השלובים זה בזה וקשורים בטובת הילד, האחד – ההחלטה למי תינתן המשמורת ומה הם העקרונות המנחים לבחירת ההורה המשמורן המתאים, שיתאים לגידול הילד מבחינה נפשית, מבחינת הקשר בינו לבין הילד, חלקו הפעיל בחיי הילד, הסביבה בה יגדל ומצבו הכלכלי של ההורה המתעתד להיות המשמורן, בהנחה שאין משמורת משותפת.
הנושא השני – אכיפת החלטת בית המשפט – מצב ראשון: כיצד הורה, שקיבל את המשמורת על ילדיו, יהיה ההורה המשמורן בפועל, מבלי שהמשמורת תילקח ממנו ע"י ההורה השני וכתוצאה מכך ייפגע הילד מבחינה נפשית, כלכלית ו/או חברתית. מצב שני: בית המשפט הורה על זמני שהייה להורה שאינו המשמורן והוא אינו מגיע לראות את ילדו, גם מצב זה עלול להביא לידי פגיעה נפשית בילד. מצב שלישי: הורה משמורן שאינו מאפשר להורה האחר לראות את ילדיו, לפי הזמני השהייה שנקבעו, גם מצב זה אינו בריא לילד.
מדוע חשוב עקרון טובת הילד ?
בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מדאיגה של הורים הפוגעים ולעיתים אף רוצחים את ילדיהם, תוך כדי סכסוך מתמשך עם בני זוגם ובמטרה לפגוע בבן או בת הזוג. לדעתי, ניתן לצמצם תופעה זו בעזרת חוק שיהווה "חומת מגן" לילדים הנמצאים באמצע הסכסוך בין הוריהם.
ההורים המסוכסכים שמים את הילדים ב"קו האש" ופוגעים בהם באורח אנוש נפשית ולעיתים פיזית עד לכדי מוות טרגי ומיותר. כשהסכסוך מסתיים כך זה טרגי, אין ספק, אך טרגי לא פחות כאשר הילדים ניזוקו באופן פיזי ונפשי מתהליך הפרידה של ההורים, והם חווים את עוצמת הכאב מהתהליך במהלך כל חייהם הבוגרים וכהורים לילדים משלהם.
לדעתי, יש למצוא פתרון תחיקתי, שיגן על הילדים בתהליך הגירושין ויגדיר קריטריונים לקבלת ההחלטה ע"י בית המשפט – מיהו ההורה המשמורן המתאים ביותר. לאחר קבלת ההחלטה וכדי לאכוף אותה, יש לחוקק חוק שישלב את עבודתם של הגורמים המטפלים (שילוב כוחות בין מטפלי הרווחה הסיעודיים המשטרה ובית המשפט), ובכך תיווצר מטריה טיפולית רחבה עבור הילדים העלולים להיפגע. כל צד יתרום את חלקו למציאת פתרון הולם לילדים ולסיום הסכסוך המתמשך באופן שבו הפגיעה בכל הצדדים תהיה מזערית עד כמה שניתן, בשימת דגש על מזעור הפגיעה בילדים עצמם.
המצב המשפטי היום בישראל
כיום המערכת המשפטית נסמכת על החוק הרלוונטי לסוגיית המשמורת – חוק הכשרות והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "החוק").
בסעיף 24 לחוק נקבע שההורים רשאים להגיע לכלל הסכמה, שטעונה את אישור ביהמ"ש לענייני משפחה, בנוגע למשמורת הקטין. סעיף 25 לחוק קובע שבמידה ואין הסכמה בין ההורים בית המשפט יחליט, כשהעיקרון המנחה הוא – טובת הילד.
עקרון טובת הילד
למרות שנקבע שעקרון טובת הילד ינחה את בית המשפט בהחלטותיו, הרי שאין בחוק קביעה וקווים מנחים ברורים לגבי מהי טובת הילד. עקרון טובת הילד כולל בתוכו פרמטרים רבים העוזרים לבית המשפט כשעליו לשקול למי לתת את המשמורת. למעשה, שיקול הדעת של בית המשפט מורכב ומוצדק על ידי אותם הפרמטרים אשר נקבעו בפסקי הדין השונים שניתנו על ידי שופטים שונים ובספרות המקצועית.
כתב על כך כב' השופט צבי ויצמן: "'טובת הילד' הינו מושג ערכי המשתנה לפי זהות מקבל ההחלטה ומושפע מתפישות חברתיות ערכיות , כמו גם ממחקרים וידע מקצועי הנרכש בתחום מדעי ההתנהגות ." המשמעות היא שכל שופט נדרש לכישוריו כדי לפרש את החוק בהסתמכו, בין היתר, על תפישות חברתיות ערכיות ומחקרים שונים שאליהם הוא נחשף.
השופט מ. חשין: "… זכות הילד – עקרון-על, והשאלה אינה אלא מה היא אותה טובה, מה תוכנה של אותה זכות. שהרי מושג טובת הילד, זכות הילד, הוא מושג טעון – בערכים, ברגשות, בהשקפות עולם – ועשויים להתגלע חילוקי דעות באשר לתוכנו, בין אם על דרך הכלל בין במקרה פלוני נתון."
כמה מן הפרמטרים שנקבעו במהלך השנים
מצבו הכלכלי של ההורה המבקש משמורת על ילדו, מצב התקשורת האישית בינו לבין הילד, הסביבה בה גדל/יגדל הילד, מעורבותו בחיי הילד, ניסיון העבר בין הילד להורה ועוד. פרמטרים אלו חשובים כדי להעניק לילד תנאי חיים טובים.
בבדיקת דברי ההסבר להצעת החוק מצאתי שאין התייחסות לעקרון טובת הילד באופן נרחב ואין פירוט ממה מורכב העקרון, אך מודגשת חשיבות חובת הדאגה של ההורים לילדיהם – "הפרק השני, הדן בהורים וילדיהם הקטינים, מושתת על שלושה כללים: … ב) הרעיון שעיקר המשמעות של יחסי אבהות היא חובת הדאגה של ההורים לילדיהם…", "לבית המשפט ניתנת סמכות רחבה להסדיר ולשנות את פרטי "הדאגה" ככל אשר יידרש הדבר לטובתו של הקטין".
הדרכים האפשריות ליישום החלטות בית המשפט
כיום החוק אינו קובע סנקציה במידה ואחד ההורים אינו מבצע את החלטת בית המשפט. התרופות העומדות לרשות ההורה האחר הן פנייה נוספת לבית המשפט לפי פקודת ביזיון בית משפט (הטלת סנקציה כספית לטובת קופת המדינה מתוך עקרון של אכיפה) , או לפי פקודת הנזיקין, בתביעה לעוולה בנזיקין, בבקשה להטלת סנקציה כספית, או סנקציה אחרת על ההורה המפר. רק במידה ובית המשפט נעתר לבקשה להטלת סנקציה, הדרך להיפרע תהיה דרך מערכת ההוצאה לפועל.
דרך נוספת היא תביעה בגין הפרת הוראה חוקית בהתאם לס' 287 לחוק העונשין – לשם כך יש להגיש תלונה במשטרה, כשבמקרים רבים, היות ולמשטרת ישראל אין את הכלים להתמודד עם סוגיות מסוג זה, המתלונן מופנה לערכאה אזרחית.
בהרבה מן המקרים, הדרך בה פועלים כדי "להעניש" צד מפר, היא דרך המזונות. במקרים רבים רצוי להימנע מנקיטה בפעולה ע"י שימוש בנושא המזונות, הפחתתם או ביטולם, שכן מדובר בתביעה נוספת, נפרדת ומסורבלת יחסית, ולא במענה משפטי מהיר המתייחס לבעיה עצמה.
בסיכומו של דבר, הורה שמבקש לאכוף את החלטות בית המשפט אינו יכול לגשת ישירות להוצאה לפועל אלא צריך לעבור דרך ארוכה וקשה, נפשית וכלכלית. בדר"כ הורה זה יזדקק לעוד שירותי עו"ד – זה הפן הכלכלי, ובמקביל יעבור מסכת יסורים נפשית עד למימוש החלטת בית המשפט. מעבר לכך, ומעל לכל, הילדים הנמצאים באמצע הסכסוך הם הנפגעים העיקריים מהסכסוך ומהתמשכותו ההולכת ומתארכת עקב הקשיים הנערמים בדרך.
ב-2013 הוגשה הצעת חוק – "הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (הסדרי ראייה נרחבים) (הוראת שעה), התשע"ג–2013", שבאה להוסיף על סעיף 25 לחוק ולפיה חזקת הגיל הרך תמשיך לחול אך תהיה אפשרות לסתור אותה כשישנן סיבות להורות אחרת, ללא דרישה ל"נסיבות קיצוניות" כנדרש במצב החוקי כיום, וכן תינתן אפשרות לקביעת זמני שהייה רחבים שייבחנו לפי מספר קריטריונים המופיעים בדו"ח ועדת שניט: צרכיו ההתפתחותיים המשתנים של כל ילד, מתן משקל לרצונו בהתאם לגילו, זכותו לקשר עם שני הוריו, כישורי ההורים למימוש זמני השהייה, מידת הטיפול של כל אחד מבני הזוג בקטין טרם הפירוד, מידת הנכונות והיכולת של כל אחד מההורים לאפשר את מימוש הקשר עם ההורה השני.
במקביל ההצעה מבקשת לחייב את מערכת בתי המשפט לענייני משפחה לנהל מעקב ממוחשב אחר תיקי הגירושין, שיכלול נתונים בדבר מהות זמני השהייה שנקבעו בכל תיק, מידת קיומם ע"י ההורים, מספר הבקשות שהוגשו לפי פקודת ביזיון בית המשפט, מהות הסנקציות שהוטלו על הורים בשל אי-קיום זמני השהייה ועוד.
ב-2014, הוגשה "הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון – חובת הסדרי זמני הורות) (הוראת שעה), התשע"ד–2014", ע"י חברי כנסת רבים. גם הצעה זו נועדה להוסיף על סעיף 25 לחוק. הצעה זו דומה וכמעט זהה לזו שהוגשה ב-2013 למעט הוספת תת הסעיף המדבר על האלימות במשפחה ועל מניעת החשיפה של הקטין אל ההורה האלים.
פסקי דין בהם הוטלו קנסות על הורים שהפרו את הסדרי הראייה דרך פקודת בזיון בית המשפט
תמ"ש 092321/00, מחוז ת"א, פלונית נגד פלוני, כב' השופטת חנה ריש-רוטשילד פסקה לנתבע לשלם את הוצאות הנתבעת בשל העובדה שהאב סירב לשתף פעולה עם הגורמים הטיפוליים, אך לא פסקה לו קנס כספי או עונש מאסר מאחר והיה זה בניגוד לטובת הקטין.
לגבי "טובת הקטין" מול רצונו של הקטין אמר כב' השופט צבי ויצמן: "… אלא שרצונו של קטין אינו מתיישב לעולם עם טובתו…" – והסביר זאת באומרו שהקטין אינו רואה את התמונה כולה ובעצם קולו של ההורה המשמורן, הוא המדבר מגרונו של הילד. בתיק זה, תמ"ש 14850/04, בוחן השופט את סנקציית הקנס ע"פ פקודת בזיון בית משפט ומחליט שהמשיבה בתיק תישא בתשלום בגין כל מפגש שלא יתקיים בין האב לבנותיו שלא ביוזמתו.
קראו גם על: עורך דין משפחה בפתח תקווה
המאמרים אינם מהווים יעוץ משפטי. ייעוץ משפטי צריך להיות פרטני ובהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה לגופו